בסוף שנות ה-50, תחילת שנות ה-60 של המאה הקודמת, חיל הים הישראלי היה דל אמצעים ומבוסס על שלוש משחתות, שתיים שנרכשו מבריטניה והשלישית הייתה המשחת המצרית "איברהים אל אוול" שנשבתה ע"י צה"ל במלחמת קדש. ההבנה במטכ"ל הצהל"י הייתה כי יש להתחדש ולרכוש כלים מהירים ובעלי עוצמת אש רצינית. החלטה זו התקבלה בעקבות הצטיידות צבאות ערב במשחתות וספינות טילים מתוצרת ברית המועצות. צה"ל הזמין ורכש ספינות טילים מתוצרת צרפת. על גורלן של ספינות אלה – 10 עובדות שרציתם לדעת על "ספינות שרבורג".

א.  בעקבות האיומים על מדינת ישראל מצד חיילות הים של מצרים וסוריה, שהצטיידו בציוד סובייטי חדיש ומאיים, הזמינה ישראל במספנות בגרמניה ספינות טורפדו מסדרה בשם "יגואר". ספינות שבסיסן פלדה ומספנות "לורסן" התמחו ביצורן. בעקבות לחץ כבד של מדינות ערב על גרמניה, נכנעו הגרמנים וביטלו את ייצור הספינות עבור צה"ל.

ב.  ביוזמת חיל הים ובעזרת משרדי הקניה של משרד הביטחון בצרפת, פנתה ישראל למספנות הצרפתיות בשרבורג לבנות עבורה ספינות סער. המספנות בצרפת סבלו באופן קשה מאבטלה של אלפי עובדים ולכן הזמנה זו זכתה לתמיכת הממשלה הצרפתית. עקב ביטול העסקה עם גרמניה, הסכימה ממשלת גרמניה לממן את הרכישה מצרפת. מדינות ערב הפעילו לחץ כבד גם על ממשלת צרפת אבל במקרה זה היה לחץ נגדי וכבד מצד עובדי המספנות. ההחלטה הייתה להגדיר את הספינות כ"ספינות סיור מהירות", לא להרכיב עליהן מערכות נשק, ולהסתיר את בנייתן מהתקשורת הצרפתית.

ג.  שש הספינות הראשונות שנבנו, הפליגו לישראל לאחר שעברו כל ניסויי הים בצרפת. ספינות אלה אכן שטו לישראל ללא חימוש. הספינה האחרונה בסדרה זו הפליגה ב-28 לדצמבר 1968 (השבוע לפני 47 שנים). יומיים לפני הפלגתה תקפו מחבלים מארגון החזית העממית לשחרור פלסטין מטוס של "אל על" באתונה-יון. בתגובה שבוצעה במוצאי שבת ה-28 בדצמבר פשט כוח צה"לי מיחידות "סיירת מטכ"ל" ו"סיירת צנחנים" בשדה התעופה של ביירות והשמידו 14 מטוסים של חברת התעופה הלבנונית. לבנון, כארץ שנשלטה בעבר ע"י צרפת, פנתה בתלונה חריפה לנשיא צרפת שרל דה גול. נשיא זה הטיל בעבר, בעקבות מלחמת ששת הימים (יוני 1967) אמברגו על משלוחי נשק לישראל שפגעו בעיקר באספקת מטוסי "מיראז'" לחיל האוויר. למרות האמברגו בניית ספינות הסער במספנות שרבורג לא הופסקה. בתחילת חודש ינואר 1969 החליט דה גול להטיל איסור חמור על מסירה של יתרת הספינות שהיו בבניה עבור חיל הים.

ד.  ספינה אחת בשם אח"י (אנית חיל הים) סער, הייתה נכונה להפלגה ארצה. היה חשש גדול שהאמברגו שהטיל נשיא צרפת ימנע הפלגתה. צוות בכיר של חיל הים ששהה בצרפת ובאירופה החל מיד לטקס עצה. מפקדת שייטת ספינות הסער אל"מ הדר קמחי, נפגש עם בכיר בעיריית שרבורג, שהביע דאגה מהטלת החרם ומהאפשרות שפועלי המספנות יפסידו מקום עבודתם. הצרפתי ביקש מקצין חיל הים שימצאו פתרון יצירתי להמשך בניית הספינות והבטיח כל עזרה אפשרית מצידו. אח"י סער יצאה ל"תרגיל" ימי בחופי צרפת והמשיכה לשוט ארצה. אל"מ קמחי הוזמן לאדמירל הצרפתי שהביע בפני קציניו ובקול רם מחאה חריפה נגד חיל הים הישראלי. הטיעון של הישראלים היה כי הצרפתים מפירים חוזה חתום. בתום הישיבה הפומבית, פנה האדמירל הצרפתי למפקד הישראלי ולחש לו: "בינינו, טוב מאד מה שעשיתם". הרמז היה ברור.

ה.  חמש ספינות היו בתהליך בניה וחיל הים הישראלי היה מאד זקוק להן. האלוף (במיל) מוקה לימון היה ראש הנציגות הביטחונית של ישראל בפריז והוא פעל נמרצות לקבל אישור שר הביטחון משה דיין והרמטכ"ל רב אלוף צבי צור המשיך לפעול להמשכת בניית הספינות ולמצוא פתרון יצירתי לחלצן מצרפת לישראל. המספנות המשיכו לעבוד במלוא הקצב לבניית חמש הספינות. ישראל נזהרה בנושא העברת התשלומים, כדי לא להפסידם כפי שקרה עם מטוסי המיראז' בעבר. בחודש אפריל 1969 פרש שרל דה גול מהנשיאות בצרפת ומחליפו ז'ורז' פומפידו הבטיח להקל באמברגו, הבטיח ולא קיים עקב התקרבותו למדינות ערב והיענותו ללחציהן. הצוות הישראלי בצרפת חיפש מוצא מתוחכם בלי לפגוע בחוק הצרפתי וכמובן ביחסי ישראל-צרפת.

ו.  נציגי ישראל החלו לחפש גורם אזרחי שיסכים לקנות את חמש ספינות הסער. המכשול העיקרי היה למצוא סיפור כיסוי, מדוע חברה אזרחית תרצה לקנות ספינות סער עם ספציפיקציות צבאיות. סיפור הכיסוי היה שהספינות מיועדות ע"י "הקונה" לאתרי קידוחים ימיים וחיפושי נפט. הטיעון יהיה כי יש צורך בספינות קטנות ומהירות להובלת אנשים מהחוף לאתרי הקידוח ולהעברת צוותים מקידוח אחד למשנהו. יש סיפור כיסוי, נותרה השאלה מי יהיה הקונה וכיצד נמצא אותו? הוחלט לחפש קונה מנורבגיה. מדינה זו מצאה בשנות ה-60 מרבצי נפט לאורך חופיה. הפניה הייתה על ידי אזרח נורווגי שהיה איש ספנות מר מרטין סיאם. סיאם היה בעברו איש המחתרת הנורווגית שנלחמה בנאצים, ובהווה היה מנכ"ל מספנות גדולות בנורבגיה. בעברו היה שותף בבניית קו צינור הנפט מאילת לאשקלון. נציגי ישראל נפגשו עם מרטין סיאם, שהבטיח להתייעץ עם בעלי החברה בניהולו וכן להיוועץ עם הישראלי מר מילה ברנר, הבעלים של "החברה הימית להובלת פרי" מישראל, שהיה לקוח פעיל והזמין אוניות במספנה הנורווגית. מרטין סיאם, פעל לפי צו מצפונו והחליט לסייע לישראל.

רציף המעבורת בשרבורג ממנו יצאו ספינות שרבורג לדרכן. בצילום ממאי 1969 נראות אח"י געש ואח"י סופה.

ז.  סיאם, בעצת מפעיליו הישראלים, הקים חברה רשומה בפנמה בשם: "STARBOAT S.A". הקים סניף של החברה הפנמית באוסלו בירת נורבגיה, משרד שייצג את החברה בבקשתה לרכוש את חמש הספינות שבנמל שרבורג הצרפתי. שלטונות צרפת הכירו את סיאם ולכן שיתפו אתו פעולה ברעיון הרכישה. במשא ומתן הסביר האדון סיאם כי עדיין לא החליט לאיזה קידוח ישוטו הספינות. האלוף (מיל) מוקה לימון במשרדו שבפריז החל לתכנן את מבצע מילוט הספינות לישראל. כאן המקום להעיר שראש ממשלת ישראל הגב' גולדה מאיר, מאד חששה מהמבצע המתוכנן עקב חשיבות שמירה של יחסים טובים עם צרפת. אישורה למבצע ניתן בתנאי שלא יפגע בחוקים הצרפתיים. מוקה לימון המשיך בארגון המבצע תוך מידור מוחלט של שגרירות ישראל בפריז.

ח.  מציע הצעת הקניה הנורווגי מר סיאם, ביקש כי הצוותים המתאמנים בהשטת הספינות ימשיכו לעשות זאת כדי לשמור על כשירותן המלאה. שלטונות צרפת פנו למשלחת הישראלית וביקשו להגיע עמה להסכם ויתור על חוזה הרכישה של 5 הספינות ומכירתן לקונה מנורבגיה. הבקשה לישראלים הוגשה ב-20 לדצמבר 1969. הצרפתים לחצו מאד כי היו ארבעה ימים לפני החגא שלהם ורצו לסיימו לפני החופשה הכל-כל חשובה להם. מר סיאם חזר על בקשתו כי הצוות הישראלי הוא זה שישיט את הספינות עבורו "תוך חודש ימים" והצרפתים נענו.  משלחת ישראל נענתה להצעה והסכימה גם למחיר הנמוך בו "קנה" הנורווגי את הספינות. ההסכם הנ"ל היווה בעיה עבור ישראל. כשישוטו הספינות אל חיפה הן לא יוכלו לעגון בנמלים אזרחיים בנתיב ההפלגה, זאת כדי לשמור על חוקי צרפת.

ט.  5 הספינות הועברו מיד לאחר חתימת ההסכם מהמעגן הצבאי של צבא צרפת אל המעגן האזרחי בנמל שרבורג. אבטחת הספינות צומצמה מאד אבל האפשרות להבריחן בשיוט עלתה. בעל המספנות הכיר תודה על שישראל העניקה לו עבודת ענק של בניית 11 ספינות הסער ולכן היה שותף שקט לתכנית של האלוף מוקה לימון. האדון פליקס אמיו בעל המספנות דאג באופן אישי "להשתיק" את העיתונות המקומית בכל הקשור לעסקת המכר. בינתיים בסודיות חמורה שותפו כמה רבי חובלים של אניות צי"ם בתכנית הסודית והם הפליגו עם מיכלי דלק אל מסלול השיוט המתוכנן, כדי לתדלק את ספינות הסער בלב ים וכן לבוא לעזרתן במקרה של סערות וכד'.  בשרבורג המשיכו הספינות לבצע שיוטי ניסיון (לפני מסירה ללקוח). שמות הספינות הוסרו וניתלה עליהן שם החברה הנורווגית. כעת השאלה הקרדינלית הייתה עיתוי המילוט משרבורג. ההחלטה הייתה לבצע זאת בלילה שבין ה24 ל25 בדצמבר, ליל החגא של הגויים. ברי היה כי תשומת הלב תהא אפסית וכי מנהגם להרבות בשתיית אלכוהול תהא לעזרה. חיל הים אירגן את המפקדים הטובים ביותר, כמובן בבגדים אזרחיים, לצוות הספינות. אנשי חיל הים התבקשו לבצע קניות מקיפות בסופרמרקטים שונים של מצרכי מזון, עובדה שכיחה ערב חגם.

י.  מזג האוויר ערב חגם היה קשה מהצפוי והשאלה הייתה, 'האם לאשר הפלגה לילית בתנאים שכאלה?' עיכוב של יום נוסף היה מסכן את כל התכנון ומביא לחשיפתו. ספינות הסער תוכננו לתנאי מזג אוויר בים התיכון ולא לתנאים של האוקיינוס האטלנטי. היה ברור גם שכניסה לנמל אנגלי בתנאים של סערה תסכן את המשך השיוט. אי אפשר היה לקבל תחזית מזג אוויר מהצי הצרפתי ומקור התחזית היה תחנת הרדיו של הבי.בי.סי האנגלי.

בשעה 02:30 לאחר חצות נתן מפקד המבצע אל"מ הדר קמחי את פקודת ההפלגה. הוא סמך על איכות מפקדי הספינות כי יתגברו על המכשולים. הספינות יצאו ללא הדלקת אורות יצאו משער הנמל הראשי והפליגו לכיוון תעלת למאנש. הספינות צוידו במכשירי מכ"ם קצרי טווח ומכשירי קשר. חלק ממכשירים אלה התקלקלו, אבל משיטי הספינות מצאו פתרונות. הפלגה קשה עד מאד לכיוון מיצרי גיברלטר, שם הזדהו וקיבלו ברכת הדרך מהבריטים. בריחת הספינות משרבורג התגלתה לרבים מוקדם משתוכנן. עיתונאים בריטיים קיבלו את המידע והחלו להתקשר לשגרירות ישראל בפריז. רב חובל של ספינה יוונית הודיע כי ראה במיצרי גיברלטר את 5 הספינות הבורחות. היו גנרלים צרפתים שדרשו להעלות מטוסי קרב ולהפציץ הספינות ולהטביען. הסובייטים הציעו למצרים להשתלט על הספינות הישראליות שאינן חמושות. תדלוקים מאניות משא ישראליות בוצעו בהצלחה במהלך השיוט. עקב תקלות אחרות הועמדו אניות אחרות בכוננות גרירה למקרה הצורך. סוף טוב הכל טוב. ב31 לדצמבר, שבוע אחרי היציאה מנמל שרבורג, הגיעו ספינות הסער לחופי ישראל. הספינות עוכבו עד רדת החשיכה ואז נכנסו חרש לנמל חיפה, זאת כדי לא להרגיז הצרפתים.

צה"ל חימש הספינות רק לאחר תקופת מה מסיבות מובנות. המנהיגים הצרפתים נאלצו להפסיק את חופשת חגם ולמחות, אבל הציבור הצרפתי אהד מאד את המבצע. לימים ספינות שרבורג הפכו לחוד החנית של חיל הים הישראלי.